איפה באמת הבעיה? מה שנייר לקמוס מלמד על ההתנהגות של הילד

התפרצות, חוצפה או ריב הם לא הבעיה עצמה. הם הסימן שמראה לנו איפה לחפש, ואיפה אנחנו, ההורים, יכולים לעשות משהו אחרת.

יוחאי לשם, עובד סוציאלי קליני ומרצה להתפתחות הילד · 4 דקות קריאה

שלוש כוסות בשיעור כימיה

אני זוכר שיעור כימיה אחד. המורה דני העמיד על השולחן שלוש כוסות, כולן שקופות, כולן נראות בדיוק אותו דבר. "באחת מהן יש רעל," הוא אמר. "מי מוכן לבוא ולשתות?"

אף אחד לא קם. איך אפשר לדעת שלא תיפול דווקא על הכוס עם הרעל?

ואז הוא חילק לנו פיסות נייר לבן, נייר לקמוס. כשמכניסים אותו לכוס עם הרעל, הוא נצבע בכחול. אחד הילדים לקח פיסה, טבל בכל כוס, ותוך שניות כולנו ראינו איזו כוס מסוכנת, ואילו שתיים בטוחות לשתייה.

המשל

הרבה פעמים ההתנהגות של הילד היא נייר הלקמוס. הבעיה היא לא בנייר. הנייר רק מגלה איפה הבעיה.

ילד שמתפרץ, מתחצף, רב עם אחיו או בורח משיעורים, "נצבע בכחול". וזה בדיוק המידע שאנחנו צריכים. ההתנהגות מצביעה על מקום שבו משהו לא עובד: בשגרה, בגבולות, בקשר, בעומס או בציפיות. והיא מראה איפה אנחנו, ההורים, יכולים לעשות משהו אחרת, כבר הערב או כבר מחר.

שתי דרכים להגיב

חוק 80/20: איפה להשקיע את האנרגיה

הכלכלן וילפרדו פארטו שם לב שהרבה דברים בעולם מתחלקים ביחס של 80 ל-20. אני רואה את היחס הזה גם בחינוך. רוב ההורים משקיעים כמעט את כל האנרגיה בילד: להסביר לו, להעניש אותו, לשכנע אותו. כלומר, בנייר הלקמוס.

אבל הנייר רק בא לגלות. את רוב האנרגיה כדאי להשקיע בכוס: במה שאנחנו עושים, בסביבה שאנחנו יוצרים, בדרך שבה אנחנו מגיבים. וזה גם החלק שנמצא בשליטה שלנו.

מה הנייר יכול לגלות

כמה דוגמאות מהקליניקה. לא תמיד זו התשובה, אבל זה המקום להתחיל לחפש:

שלוש שאלות לטבול בהן את הנייר

כדאי לרשום. אחרי שבוע של רישום קצר, הדפוס כמעט תמיד מתגלה.

זו לא שאלה של אשמה

כשהנייר נצבע, זה לא אומר שההורים "עשו משהו רע". המורה דני לא שאל מי שם את הרעל בכוס. הוא רק לימד אותנו לזהות אותו. כך גם כאן: המטרה היא לא למצוא אשמים, אלא לדעת איפה לשנות. והחדשות הטובות הן שברוב המקרים, שינוי קטן אצלנו משנה הרבה אצלם.

שמרו ושתפו

הורדה